אל תחכי עם מה שאת רוצה עבורך כאן ועכשיו
כי, guess what?! זה ימשיך לחכות לך גם אח”כ!
מה שיושב לך היום על הלב ימשיך לשבת לך על הלב גם בהמשך, ומה שכואב כבר עכשיו בגוף לא פשוט ייעלם עם הזמן.
איך אני יודעת?!
קודם כל מעצמי,
מהבית, מהמשפחה, מחברות, מסיפורים שעולים בקליניקה ואפילו מהתכתבויות עם נשים אצלי בקבוצה או בבלוג.
שנים של עבודה עם נשים על כאבים רגשיים שמגלים את עצמם דרך הגוף.
וצועקים את הצעקה של הנפש שמבקשת לעצמה שקט, מרחב צמיחה, מקום, והקשבה לרצונות עמוקים,
מדייקות אותי ומחזירות אותי שוב ושוב לידיעה הברורה הזו, שנשים עדיין לא מאפשרות לעצמן את כל המרחב הנדרש לצמיחה.
והעניין הוא שכשהנפש לא שקטה ומבקשת ביטוי, כל הדרכים כשרות בעייניה.
ולא, זה שכולם צריכים ממך משהו ברגע זה ממש, לא אומר שאת יכולה להמשיך להניח אותה בצד לאחר כך.
הקליניקה שלי היא המיקרוקוסמוס שנותן לי מבטים מענינים על העולם.
המנעד פה עצום.
מנשים צעירות שכואבות סביב התפתחות אישית, כאב פיזי לא מוסבר, פיברומיאלגיה, כאבי מחזור.
דרך נשים בגילאי אמצע החיים שסוחבות כבר שנים כאבים בגוף בשדה המיני, או כאב רגשי מול ילדים/ מתבגרים.
וגם נשים מבוגרות יותר כאלה שעברו כבר את היומיום עם ילדים ורק עכשיו מטפלות בכאב שהתחיל בהריונות,או במה שהן חשבו פעם שיעבור כשהילדים ייגדלו
ו… נחשי מה? זה חוזר ומכאיב בסבב ב גם כהורים של הורים צעירים.
ועוד לא התחלתי לדבר על השנים האלו של נשים לבדן עם איש במילואים שבקטנה- הוא לא נוכח והכל עליהן, ובמורחב זה כל מה שעובר עליו וכל מה שעובר עליה ואחר כך לכנס מחדש זוגיות והורות ואולי בכלל הריונות ולידות שעוברים כמעט לבד….
וכמה סבתות מופלאות שפגשתי ופתחו שוב את הבית לילדים ולילדים שלהם ובתים שלמים במקום להנות משקט של עוד רגע פנסיה שוב חזרו למקצב של כריכים לארוחת עשר מה אתה אוהב ומה היא ולצד הכייף ותחושת הסיפוק והבקשה העמוקה להיות כל מה שנוכל עבור הילדים עבור השבט שגידלנו יש פה חזרה כאילו אחורה לימים קסומים אך מתישים ולהמון המון צריכים של כולם. ושוב פחות צרכים ורצונות של אותן סופר סבתות.
אאוץ
את מבינה?!
כאב כמו כאב לא פשוט נעלם במטה של קסם.
אולי הוא יורד למחתרת קצת כדי שנוכל לשרוד אבל הוא עוד ירים את הראש ויגלה את עצמו.
במופעי כאב לא מוסברים
או בתשישות פיזית שהיא מעבר להגיוני- כי מה כבר עשיתי היום?(עזבי שהרשימה האמיתי היא בטוח פי שניים ויותר ממה שיש לך כרגע בראש אבל גם בלי זה זה עדיין עמוק וגדול עוד יותר)
אולי אפילו בדכדוך בואכה דיכאון (והרפואה שרק רוצה שנהיה בסדר מיד תציע ציפרלקס וזה גם בסדר! רק לא לשכוח במקביל אליו להתייחס למקורות של הדכאון)
וכאן אני שואלת למה בעצם את מחכה?
הזמן שלך לטיפוח עצמי, להזנה, לפרוח לא יגיע מעצמו!
אם פעם החזקת הכל עבור כולם מן הסתם את עדיין (זה נעוץ בדפוסים בהרגלים ובערכים שלך זה לא נעלם כי גדלת…)
ומי מחזיק אותך?
מי יוצר עבורך מרחב מרפא?
מקום שאת יכולה לבוא כמו שאת ולהניח את עצמך,
להיות לרגע – עייפה, מעוצבנת, תשושה, מתוסכלת בלי השלכות.
לאפשר נשימה, התבוננות, למידה, ריפוי.
ומישהו שיסתכל עליך בעין טובה וילך איתך את הדרך כשאת שוכחת לראות את עצמך וידע לשאול – ואת? מה איתך?
אני ממש רוצה להציע לך משהו.
ואולי זה בדיוק מה שייצור עבורך את המרחב המרפא הזה.
יש לי תוכנית טיפול מיוחדת- קראתי לה שנה מטופלת (ואפשר לקרוא עליה עוד ממש כאן)
שנה מטופלת היא להגיד לעצמך :
החיים עמוסים, זה ברור, אבל בתוך כל הדבר הזה גם אני חשובה וגם לעצמי יש מרחב ומקום.
מה שעובר דרך המילים במפגשים האלה מלמד אותך לזהות את המרחבים האלה כדי שתוכלי לדעת לחפש ולמצוא אותם בעצמך.
בלי ייסורי מצפון.
זה לא הכל או כלום.
והאמת היא שבתחילת טיפול אין לי מושג לאן הוא ילך, אני פה, איתך מחזיקה לך מרחב,
ויש לי ארגז כלים עצום (כל הזמן חושבת על מרי פופינס- אווו חשוך פה, כאן צריך מנורה והנה היד מושטת לתוך התיק ושולפת בדיוק את הדבר שעלה בדעתה…)
מה שיעלה באותו רגע וייבקש ביטוי וריפוי- אליו נושיט את היד ומשם תפתח הדרך..
אין חוקים, פרוטוקולים וכללים נוקשים. מה שצריך, מה שמבקש מקבל מענה.
מיטת הטיפולים תמיד פתוחה וקיימת, אם זה מה שנצטרך לשם נלך.
אם זה רק לדבר זה מה שנעשה.
אם נצטרך לשתוק – נשתוק.
זה לא שלי – זה שלך.
והמרחב צריך לנוע בקצב שמתאים לך.
תעשי לך מרחב!