אחרי כל הלימודים שלי מה20 שנה האחרונות אני ממוקמת כמטפלת מעולה של גוף נפש רגש ורציתי מאד להרחיב גם לאקדמיה אז יצא ששיתפתי על הלימודים של התואר ה1 ואז הבחירה לצאת ישר לתואר שני (רציתי טיפול באומנות) וההגשות וההתמודדות עם כל מה שזה הביא.
ואז היה שקט והדממה של מללללא זמן ואני ממשיכה לומר לעצמי, זה בסדר להתקבל אחרונה, זה בסדר לקבל הודעה אחרי אחרי אחרי, אני רק צריכה מקום אחד בתוכנית… מה זה מקום אחד? בטח שזה שלי. אני כבר שם…..
(העצמה נשית כמו בטקסט בוק)
והשבוע… זה הגיע כמו כאפה קטנה. מכתב רשמי במייל. שורת הכותרת אפילו לא הייתה מובהקת: “מכתב רשמי לקבלה/אי קבלה לתואר שני בטיפול באומנות”. ואז, שחור על גבי לבן: “מצטערים לעדכן שלא התקבלת… בהצלחה בהמשך”. והציניות שלי מיד קפצה: הא הא, בהצלחה בהמשך…
אבל רגע אחרי, עלתה בי מחשבה עמוקה יותר. אמרתי לעצמי: רגע. למה בעצם טיפסת על העץ הזה כל כך גבוה?
הרי אני מטפלת ותיקה ומצוינת בעולמות החוץ-אקדמיים – רפואה הוליסטית, גוף נפש, ייעוץ מיני, NLP, גשטאלט… אני כבר גדולה! אני באמת לא צריכה כוכב זהב מאף מוסד כדי להיות מי שאני כבר.
אולי בכלל אני צריכה לבחור בלימוד אחר שימלא אותי, את חני האישה? אולי יהדות, אולי תולדות עם ישראל, אולי מגדר, ואולי פשוט אמנות נטו? בקיצור, אני במסע חדש של חיפוש. אם יש לך רעיון – אני לגמרי פתוחה להצעות לתואר שני מעניין, מעמיק וממלא.
אבל מה שעוד ממש בא לי לספר לך, זה שבשישי האחרון הכנו עוגיות ריבה. את מכירה את אלה שצריך לקרוץ להן צורה פעמיים, ולאחת מהן להשאיר חור במרכז? אז הבנות שלי התעסקו בקריצת הצורות, ואני התעסקתי במילוי.
את בטח שואלת את עצמך: “נו חני, למה את מספרת לי על עוגיות עכשיו?” אז זהו, שדווקא שם, מול המגש, עלו בי תובנות מרחיקות לכת על החיים שלנו. כדאי לשמור על קשב.
עיגול, ריבה, עיגול עם חור… עוד אחד, ועוד אחד… ועכשיו עוברים לכוכבים: כוכב, ריבה, כוכב עם חור…
תוך כדי מילוי העוגיות, שמתי לב שמשהו מדהים קורה. הקצב הפנימי התוסס והסוער שלי – זה שבדרך כלל צריך “לתקלט” על 8 ערוצים במקביל – מתחיל לאט לאט לרדת.
למה? כי כשאת ממלאת, את רוצה מילוי מדויק בכל עוגיה. לא מעט מדי ולא יותר מדי. ופתאום נולד קצב אחר. מדוד, קשוב, נוכח.
מין תוכנית האטה שלא תכננתי מראש ליום שישי, אבל היא שינתה לחלוטין את המקצב הפנימי שלי.
היא לקחה אותי מתוך המצב הרגיל של “דחופפפ”, “מהיר”, “תראי גם את זה וגם זה קורה עכשיו שלא תפספסי”. המרוץ הזה של מבזקי חדשות, פוש בנייד, התראות מכל האפליקציות, וקבוצת הווטסאפ התוססת ההיא (שאני באמת אוהבת ומתעשרת ממנה), אבל שפתאום צוברת 58 הודעות ברגע שהזזת את המבט.
ודווקא העוגיות הלא-מושלמות האלה איפסו משהו.
הן החזירו לי את הנשימה ואת הקצב המאוזן. ואת זה בדיוק רציתי לתת גם לך במתנה היום. לא את המתכון – אותו תוכלי בקלות למצוא בכל בלוג אפייה ברשת. רציתי להזכיר לך את המקצב הפנימי הזה שאומר: תהיי כאן, עכשיו, במלואך.
זה בדרך כלל קשה להביא נוכחות מלאה לתוך רגע אחד בודד, והנה מצאתי דרך עוקפת שפשוט מושלמת לימי יולי-אוגוסט החמים. היא נכונה לנו, והיא נכונה גם לילדים שלנו –
ללמוד סבלנות,
לשהות בתוך הרגע,
להיות ביחד באופן קצת עקיף אבל נוכח מאוד.
אלו בדיוק הזכרונות המתוקים שאנחנו רוצות ליצור. זיכרונות גם של הדרך, אבל לגמרי גם של התוצר.
תנסו את זה בבית… מקסימום יהיה לכן טעים.
(וחייבת תמונה לא?! אני הכי אוהבת שהן לא מדויקות כמו בחנות, אלא די דומות ומביאות איתן שאר רוח כזה של “עשיתי בעצמי”…)
