אכזבה היא לא תקלה שצריך למחוק מהר.
לפעמים זו תוכנית שהתבטלה,משחק שחיכינו לו ולא יכולנו להגיע אליו.
ואולי זו תקווה שנבנתה במשך ימים, ואז ברגע אחד המציאות מגיעה ואומרת: לא הפעם.
כשזה קורה לי, עוד מיילא .
אבל כשזה קורה לילדים…. מיד נרצה לעזור.
זה טריקי שימי לב.
למצוא פתרון. לפצות. להציע סרט, ארוחת ערב מיוחדת, משהו שיחזיר את החיוך.זה מגיע מאהבה. אבל דווקא לפני הפתרון, כדאי שקודם ניתן לאכזבה מקום.
הייתה ציפייה. הייתה תקווה. נבנתה תמונה של איך הערב ייראה. ואז התמונה הזאת התפרקה.
לכן לא תמיד מספיק לומר: ״לא נורא״, ״יהיו עוד משחקים״ או ״בואו נעשה משהו אחר״. המשפטים האלה יכולים להיות נכונים, אבל הם לא בהכרח פוגשים את הכאב שנמצא כאן ועכשיו.
אכזבה צריכה הכרה. היא צריכה מקום. ולפעמים היא צריכה גם דרך לצאת מהגוף.
אבל היה לי בן זוג עם כאב ראש, וילד שהתחיל בבוקר למחרת משמרות זה״ב. מפה לשם התקבלה החלטה הורית מאכזבת ביותר: לוותר על המשחק.
בהיגיון שלי אמרתי, בואו ניצור משהו אחר. ערב סרט. ארוחת ערב מול המסך. (וכן, בעיניי צ׳יפס נחשב לארוחת ערב, בעיקר אחרי שבת ובעיקר במצב הצבירה הרגשי של ״לא רוצים כלום, רק למה הפסדנו משחק״.)
בשטח, תפקודי ההורות לא היו משהו. (זה לא הלקאה עצמית כמו התבוננות למטרת לימוד)
ניסיתי לחשוב על פיצויים וריחומים. אולי סרט משותף יכפר על האכזבה. אולי אחריו יהיו לי ילדים קשובים, שאפשר לדבר איתם ולעבד איתם את מה שקרה.
אופס.
שכחתי שמסך יכול להסיח לרגע.
הוא יכול למסך את הכאב כאן ועכשיו. אבל הוא לא מאפשר לרגש לנוע הלאה.
וכמו שהגיוני, האחר כך הגיע. והילדים לא רצו לישון.
התסכול שלהם לא נעלם, (אוף זה מה שרציתי) ואפילו גדל, במיוחד כשהתברר שהקבוצה ניצחה ואנחנו פספסנו להיות שם.
בסוף אף אחד לא הלך לישון מוקדם יותר משהיינו הולכים אילו נסענו.
חבל לא?!
אני מתנחמת בזה שהתעשתתי בזמן וכשהלכנו לישון זה כבר היה מתוך רכות, ולא מתוך התנגשות טיטאנים.
אבל, רגש לא מבקש פתרון. הוא בעיקר מבקש מקום.
רק חשוב לזכור שהם לא מחליפים את האפשרות לומר: ״חיכית לזה, וזה ממש מבאס שזה לא קרה״.
היא בהחלט יכולה לעזור במצבים מסוימים, במיוחד כשהרגש מציף מדי. אבל אם אנחנו משתמשות בה באופן אוטומטי, היא עלולה להשאיר את הכאב בלי מילים ובלי תנועה.
לפעמים נדמה שהילד נרגע, אבל בפנים האכזבה עדיין מחכה.
״תתגבר״, ״תזרום״ ו״לא קרה כלום״ הן מילים שמנסות לקצר את הדרך. אבל הדרך הרגשית לא תמיד מתקצרת כשמזרזים אותה.
אפשר להיות מאוכזבים, ועדיין להיות בטוחים ואהובים. אפשר לכאוב, ועדיין לדעת שהחיים ממשיכים.
לא צריך נאום. לא צריך להפוך כל אכזבה לשיעור. אפשר להתחיל מכמה פעולות פשוטות.
״חיכינו לזה הרבה זמן.״ ״ממש רצית שניסע.״ ״זה מאכזב כשהתוכנית משתנה ברגע האחרון.״
כשאנחנו נותנות שם לחוויה, אנחנו לא מגדילות אותה. אנחנו עוזרות לילד להבין שהוא לא ״סתם מתנהג לא יפה״. הוא חווה בעוצמה רגש, ולרגש הזה יש סיבה.
תיקוף לא אומר שאנחנו מסכימות עם כל התנהגות, או מבטיחות לתקן את המציאות.
תיקוף אומר שאנחנו מוכנות לראות את החוויה: ״אני מבינה שאתה מאוכזב. גם אני חיכיתי לזה״.
לפעמים זה כל מה שנדרש בשלב הראשון.
אפשר רק לשבת ליד אפשר להציע חיבוק או לנגב דמעות.
עצם הנוכחות שלנו אומרת: את לא לבד בתוך הדבר הזה. אתה לא צריך לצאת ממנו לבד.
ממש של הגוף אכזבה היא לא רק מחשבה. היא גם תחושה גופנית.
לפעמים יעזרו ניעור של הידיים, ריקוד, הליכה, קפיצות, נשימות, מתיחות או משחק פיזי קצר. לא כדי לגרש את הרגש, אלא כדי לא להשאיר אותו תקוע בפנים.
אפשר לומר: ״בואי נזוז קצת ונראה מה הגוף מבקש״.
אחרי שהרגש קיבל הכרה, אפשר לבדוק אם הילד רוצה לחשוב על ערב חלופי, על תוכנית אחרת או על מועד חדש.
הסדר חשוב: קודם קשר והכרה, אחר כך פתרון.
ובכלל לא בטוח שהפתרון יהיה זה שהצעתי הוא בכלל יכול להיות המצאה של הילדים….
בתזמון מחובר כל כך, גם אצלי קרה משהו מטלטל- הריטריט שלנו כמעט התבטל.
מצאתי את עצמי על נדנדה של תקווה. מצד אחד, פחד, תסכול, אכזבה ובהלה. מצד שני, התחננות פנימית כזאת של ״אולי בכל זאת״.
הוא לא התבטל. הוא התקיים כמתוכנן
אבל, במשך בערך שעה הייתי על הקצה, בחוסר ידיעה, במצוקה מסוימת, באכזבה ובכאב על משהו שבניתי, רציתי וקיוויתי לו.
גם אם בסוף הכול הסתדר, בחוויה ובגוף משהו קרה.
אני לא יכולה פשוט לדלג מעל החוויה ולומר לעצמי ״טוב, אז לא קרה כלום״.
כי…קרה.
הגוף שלי חווה פחד.
הלב שלי פגש חוסר ודאות.
הייתה שם אכזבה אמיתית.
אז אני נותנת לזה מקום.
ומבקשת באופן אקטיבי להניע את זה החוצה. לקום, להתנער, לרקוד, לנשום, לתת לאנרגיה לזוז.
דווקא המקום האנושי זה שנשבר ונבנה מחדש. זה שקם אחרי נפילה יהיה המודל הַמְּגַדֵּל עבור הילדים שלנו.
אנחנו יכולות לומר: ״גם אני מאוכזבת. אני לוקחת רגע לנשום, ואז אהיה איתך״.
כך גם הילדים ילמדו שרגש הוא לא אויב. הוא לא תקלה. הוא גל שמגיע, מורגש, מקבל מקום, ובהדרגה יכול לנוע.
זו לא הבטחה שלא יהיו יותר אכזבות. להפך. יהיו עוד הרבה. אבל עם הזמן נבנית היכולת לפגוש אותן בלי להיבהל מהן ובלי להיעלם בתוכן.בחוויה ובגוף
אנחנו לא חייבות למחוק אותה. לא אצל הילדים, ולא אצלנו.
אפשר לזהות. אפשר לתת שם. אפשר להישאר רגע. אפשר לנוע דרך הגוף. ואפשר רק אחר כך לחשוב מה עושים.
הרכות הזאת
היא הדבר שיאפשר לגל של הרגש לעבור, ולתקווה לחזור מעצמה.
אם הטקסט פגש אותך, אפשר לשמור אותו לרגע הבא שבו תוכנית מתבטלת, ולשתף אותו עם הורה שאולי צריך תזכורת:
כאב לא חייב שאתקן אותו אלא בעיקר שאאפשר לו מקום יציבות ואמפטיה.